חוק התכנון והבנייה, התשכ”ה-1965, הוא אבן הפינה המשפטית בעיצוב המרחב הציבורי בישראל. החוק מגדיר את מוסדות התכנון, סמכויותיהם והיררכיה ביניהם, וכן את סוגי התוכניות השונות. מטרתו העיקרית היא לווסת את שימושי הקרקע ולהבטיח פיתוח מושכל של המרחב הציבורי.
המועצה הארצית לתכנון ובנייה, הכפופה לממשלה, עומדת בראש הפירמידה התכנונית. תפקידיה כוללים ייעוץ לממשלה ולשר הפנים בענייני תכנון, בנייה וחקיקה, ומתן הוראות תכנוניות בכל נושא. מתחתיה פועלות שש ועדות מחוזיות וועדות מקומיות, כל אחת במרחב תכנון משלה.
החוק מגדיר גם את סוגי התוכניות השונות, מתוכניות המתאר הארציות ועד לתוכניות המקומיות. כל תוכנית חייבת להתאים לתוכנית הבכירה ממנה. העיקרון המנחה הוא שמה שלא הותר לאדם במפורש, אסור לו לעשות. זאת, כדי להבטיח פיתוח מבוקר ומתוכנן של המרחב הציבורי.
החוק גם מכיר בחשיבות השיקולים החברתיים והכלכליים בתכנון. לפי הפסיקה, יעדי התכנון כוללים גם השגת יעדים חברתיים ושיקולים מתחומי הדמוגרפיה, האקולוגיה, הכלכלה והרווחה. כך, החוק מבטיח שהמרחב הציבורי יתוכנן באופן שישרת את כלל האוכלוסייה על צרכיה המגוונים.
