חוק התכנון והבנייה מציג איזון מעניין בין השלטון המרכזי והמקומי בעיצוב המרחב הציבורי. מצד אחד, החוק מעניק כוח רב לשלטון המרכזי: המועצה הארצית לתכנון ובנייה, הכפופה לממשלה, היא המוסד התכנוני העליון. בוועדות המחוזיות יש רוב מוחלט לשלטון המרכזי – 11 נציגי משרדי ממשלה לעומת 5 נציגי רשויות מקומיות.
מצד שני, החוק מעניק סמכויות משמעותיות גם לשלטון המקומי. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מורכבת מנבחרי הציבור המקומיים בלבד. היא אחראית על קיום הוראות החוק והתקנות, ויש לה סמכויות נרחבות בתחום התכנון והרישוי. למשל, תוכנית מפורטת או תוכנית מתאר מקומית הכוללת נושאים מסוימים, היא בסמכות הוועדה המקומית.
החוק גם מחייב את הוועדה המקומית למנות בעלי תפקידים מקצועיים: מהנדס, יועץ משפטי ומבקר. המהנדס הוא הסמכות המקצועית בתחום תכנון העיר, הפיקוח והרישוי. היועץ המשפטי מחויב לתת ייעוץ בכל ישיבה, וכל חוזה חייב את אישורו. כך מבטיח החוק שהחלטות הוועדה המקומית יהיו מקצועיות ותקינות.
לסיכום, החוק יוצר מערכת של איזונים ובלמים בין השלטון המרכזי והמקומי, המבטיחה שהמרחב הציבורי יעוצב באופן המשלב ראייה ארצית ומקומית כאחד.
